2 בדצמבר 2021

קורונה וירוס

אתר הקורונה הישראלי – עדכונים שותפים

התיאטרון חוזר: הבמאי, המחזאי ומלחמתם הצודקת בקורונה


לפני שנה חשבנו שהמחזה הזה מתאר מציאות מוקצנת, מגוחכת ומטורפת, אבל המציאות של השנה האחרונה נתנה לנו פייט יפה

נעם גיל ואני עושים יחד תיאטרון כבר כמה שנים. הוא בדרך כלל בתפקיד המחזאי ("המתנחל", "חשש לאירוע", "צעצועים", "ליידי עמר") ואני כבמאי שמביים את המחזות שלו, בדרך כלל בתמונע, בדרך כלל במסגרת קבוצת התיאטרון שלנו "קבוצת עבודה".

נעם טוען שאני החנון קורונה הכי גדול שהוא מכיר. אני חושב שהוא לא מכיר הרבה חנוני קורונה, כי אצלנו במקצוע הם די נדירים, אבל בסך הכל אין לי ויכוח איתו – אני חנון קורונה גאה שרוב הזמן אפילו מרגיש שהוא לא מקפיד מספיק על כללי הזהירות, שרק לפני שנה היו נראים כמו מנהגים הזויים של היפוכונדרים למודי מגפות ממזרח אסיה.

כשהתחילה שנת הקורונה, הייתי דווקא חסיד גדול של פרופסור לס והמדחיקים, אבל אז התחילו פתאום למות המון אנשים באיטליה ובניו יורק והבנתי שהגבינה שלי זזה ביג טיים. ואני די אוהב את הגבינה הזאת של התיאטרון, כי גם אם היא קצת מסריחה לפעמים (כמו כל גבינה טובה) היא מאפשרת לתקשר רגשות ומחשבות עם קהל, ולספר סיפור באופן יחסית בלתי אמצעי. לפחות בימים שאין בהם מגיפה עולמית.

ג'ונגל בווילה (צילום: אורלי דניאלי)

ג'ונגל בווילה (צילום: אורלי דניאלי)

בהתחלה, כמו כולם, הייתי בהלם. הקמפיינים וההפגנות של "אסור להשאיר את הבמה הזאת ריקה", נראו קצת חסרי טעם מנקודת המבט הפסימית שלי, כי חשבתי שכדי לחזור להופיע אנחנו צריכים להתגייס למלחמה במגיפה סטייל אסכולת ניו זילנד. לקחתי חלק במחאה הזאת מתוך סולידריות, בעיקר כי האמנתי ואני עדיין מאמין שאסור לרגע אחד להפסיק ליצור, ושצריך לשמור על המסגרות ולהתכונן לימים שאחרי, כשאפשר יהיה להתחיל לאסוף את השברים של עולם התיאטרון, ולנסות לאט לאט להקים אותו לתחייה, כמו שהיה פעם, או אולי קצת אחר.

בסוף הסגר הראשון, נעם ואני החלטנו להעלות את ההפקה של המחזה החדש שלו "ג'ונגל בווילה". קבענו מועד לעליית ההצגה על פי המועד שהוכרז לפתיחת האולמות, והתחלנו חזרות מיד בשבוע שבו חדרי חזרות התחילו לפעול על פי התו הסגול. חזרות ראשונות עם טקסט ביד זה קל. שומרים מרחק, פותחים חלונות, מחזיקים אצבעות, ו– אז התחילו הצרות. בידוד. והדבקה. ועוד בידוד. הרגשנו שזה ממש סוגר עלינו. התחלנו לעשות חזרות עם מסיכות. זה היה נורא מוזר וגם קצת מצחיק, אבל כשיש שחקנים או קרובי משפחה שלהם שנמצאים בקבוצת סיכון – לא לוקחים צ'אנס.

כשמועד ההצגה התקרב הודיעו שהולך אמנם להיות סגר שני, אבל הוא יתחיל יומיים אחרי עליית ההצגה. חשבתי שסוף סוף יש לי מזל (כי מה זה כמה אלפי נדבקים ועשרות מתים ביום, לעומת הצגה שיוצאת בזמן) אבל אז יומיים לפני עליית ההצגה, עוד כניסה לבידוד של מישהו מהצוות, וההצגה הראשונה בוטלה. סגר שני. לא ויתרנו. חיכינו בסבלנות לסוף הסגר, קבענו שוב תאריך, סגרנו אולם, העלנו את ההצגה בלי קהל, צילמנו, ארזנו אותה בפצפצים, והכנסנו לפריזר עד ליום שבו אפשר יהיה להפשיר אותה מול קהל חי.

זה היה בנובמבר. השבוע (טפו טפו, בלי עין הרע) בחמישי, שישי, שבת הקרובים בתמונע, היום הזה מגיע – הצגות הרצה מול קהל חי של הקומדיה "ג'ונגל בווילה" מאת נעם גיל (מלח מים, מלח מים, מלח מים – אני לא נורא טוב באמונות טפלות, אבל אני מקווה שעשיתי את זה נכון).

במבט לאחור אני יכול להגיד בזהירות שהשנה הזאת דווקא הייתה בשבילי אחת השנים הכי מעניינות, לפחות מבחינה מקצועית. זה התחיל מאוד מגומגם. לא ממש ידעתי מה לעשות, כתבתי וליוויתי כותבים אחרים, הצלחתי בקושי להשחיל ביוני הצגה אחת עם מעט קהל של השלאגר שלנו "חשש לאירוע", ועשיתי הצגת יחיד אחת במרפסת בית בהרצליה, הטפטופים האלה רק תסכלו אותי יותר.

ואז ההתעקשות התחילה להשתלם: אחרי שסיימנו לארוז את "ג'ונגל בווילה", נעם ואני ביימנו סרט באורך מלא, עיבוד למחזה שלו "ליידי עמר" (למרות שאיך שהתחלנו הוכרז סגר שלישי, ורגע לפני הצילומים ארבעה אנשי צוות הוחלפו בגלל בידודים, הצילומים, בדרך נס, דווקא עברו בשלום). אחר כך ביימתי בהבימה את המחזה של נעם "בקשתה האחרונה של רווקה", שיצולם השבוע לטובת הקרנה בהוט VOD (טפו טפו, נכון לעכשיו אף אחד לא נכנס לבידוד).

והנה מגיע הרגע הגדול וה"ג'ונגל בווילה" שלנו אמור לפגוש קהל. אני כבר מוכן נפשית לכל קטסטרופה, אבל נורא בא לי פשוט להעלות כבר את ההצגה הזאת מול קהל חי ולראות מה יקרה. זה סיפור קטן ומופרע על סכסוך בין זוג מאוהב ששוכר בית במושב לבין בעלי הבית שלהם – זוג על סף גירושים. אין שם שום איזכור של קורונה, אבל יש להם עכברים, ובעיות בביוב, וחולשות אנוש, והמון קרבות מיותרים של אנשים שמתעקשים משום מה לפעול בניגוד לאינטרס של עצמם.

לפני שנה חשבנו שהמחזה הזה מתאר מציאות מוקצנת, מגוחכת ומטורפת, אבל המציאות של השנה האחרונה נתנה לנו פייט יפה. אני לא בטוח שבאמת ניצחנו את הקורונה, אבל אני מאמין שלפחות המלחמה הזאת, להתעקש וליצור, לא היתה מיותרת.

ג'ונגל בווילה, מאת נעם גיל בבימויו של יגאל זקס; משתתפים: יובל סגל, מעיין ויסברג, ירדן תוסיה כהן, ויקטור סבג; תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ/ תאורה: יעקב סליב/ ע. במאי: ולריה לייכטמן/ מ.הצגה: שקד שנלר
הצגות בתיאטרון תמונע: חמישי 11.3 20:00/ שישי 12.3 12:00/ מוצ"ש 13.3 20:00





קרדיט – פורסם לראשונה