31 ביולי 2021

קורונה וירוס

אתר הקורונה הישראלי – עדכונים שותפים

קורונה: מחשבות על אהבה ועל משפחה בזמן הבידוד


"נו, בכל רע יש טוב, אם ייצא משהו חיובי מהסיפור הזה של הקורונה הזאת, היא שתהפכי לבעלבוסטה". הסתכלתי על צג הטלפון. "אבאלה" היה רשום שם. שפשפתי את עיני. לרגע נדמה היה לי שאני מדברת עם סבתא סוניה ז"ל. מסתבר שהנבואה הגשימה את עצמה ולא נותרה לי ברירה אלא להפוך לבעלבוסטה מצטיינת. 

הבית שלי, גם בימים שהייתי אשת איש, לא נראה כך. בימים האחרונים, כשאני נכנסת הביתה, אני מסתובבת, כאילו חושבת שהגעתי לבית של השכן מרוב שאני לא מזהה אותו. אפס כלים בכיור, במטבח ניחוחות שנויים במחלוקת של תבשיל שהומצא בזה הרגע, והפעלות של הבן שלי המבוססות על מיטב המסורת של השילוש הקדוש: מיכל דליות- יובל המבולבל- עמוס רולידר. הנה אני מרימה את דגל השפיות. אז זהו שלא.

מה עם אהבה? איפה אני עושה משהו לליבי, לנפשי, לגופי? תחושת השואה שחוזרת על עצמה וליל הבדולח העומד בפתח גרמו לי למחשבות קיומיות על שום מה ולמה. ניסיתי להבין איך אני גורמת לנפש שלי לעלוץ ולגופי להימתח. הידיעה שליבי כרת ברית עם לב אחר שלא בטוח שהוא ה"בסטי" שלו, לא גרמה לי להרהר פעמיים כשפניתי לאחד שלי.

נכון, השיח על מהי ההגדרה שלנו דומה כרגע להרכבת ממשלה, בימים של טרום בחירות. נכון, הזמן קצר והאהבה מרובה, והדבר הנכון בעיקר הוא שאני יודעת היכן הוא נמצא כל שעה ועל כן יכולה לסמן את מסלולו, טרם ההדבקה חלילה. בקיצור, הוא אהבה בטוחה. למעשה, דווקא בזמנים מוטרפים אלה, אני מבינה עד כמה הוא חלק אינטגרלי מחיי.

בימים בהם דייטים הם בגדר מדע בדיוני והמחשבה שהבדיחה המתבקשת "האם אהוב ליבך ידפוק לך בדלת?" היא מציאות נרכשת, משום שאין לו שום דרך אחרת להופיע- אהבה בטוחה היא הדבר הנכון. בזמנים שבהם צריך להשיק אפליקציית שליחים ב"וולט" שתחליף את הטינדר, בו את בוחרת להנאתך שליח חסון, משכיל ובעל שאיפות, שכרגע עובד בשליחות רק כתרומה לחוסן הלאומי, הכול הופך לקביל.

גם שחזור של אהבה הופך לקביל. גם ספקות. גם בלבול. גם אם הבן זוג לשהווה, לשעבר- לשעתיד, לצו השעה אומר לך שהוא אוהב אותך, ואת כבר לא באמת יודעת מה משמעותה של האהבה, עכשיו, כשסוף העולם בפתח. ופתאום עולים לך הרהורים ואת חושבת על זה שאם עשית שלושה שידוכים ואת אמורה להגיע לגן עדן, אז איך נראה הגיהינום? 

בכלל כל התקופה הזאת נראית ומרגישה כמו חופשת לידה של גיל שש וחצי, אבל שלא נעשית מבחירה. ואני אומרת- אם כבר חופשת לידה, אז לפחות שיהיה תינוק ברקע. ואם תינוק- אז צריך ליצור אותו עם הבן אדם שאת אוהבת באמת.

ודווקא בתקופה זו, הבנתי שבמצבים של אין ברירה הכול עניין של תפיסה, וכשאת עם הגב לקיר, את מנסה להקל ולהקליל ופתאום את אפילו מודה על הגרוש שלך. שלמרות ועל אף כל המכשולים- את מבינה שצלחת את המשוכות. מולו. איתו. עם עצמך.

ובעודי חושבת על הקניות שאני צריכה לעשות מחר בסופר, אני נזכרת במספר גלילי נייר מיותמים שנותרו לי. טוב, מקסימום אעשה לילדי הפעלה של תפירת שמלה כלה.





קרדיט – פורסם לראשונה